אלת הטיפשות, בתם של אל העושר ואלת הנעורים, פוצחת בנאום הלל לעצמה ומונה אחד לאחד את הקבוצות והמגזרים בחברה שזכו ליהנות מטוּבה. מי שיָנקה משדי השכרות והבערות, ניצבת מוקפת בבנות לווייתה הנאמנות כגון היוהרה, החנופה והשכחה, ואינה חוסכת את שבטה מאיש: רופאים ועורכי דין, מורים ומשוררים, פילוסופים ותאולוגים, שליטים ואנשי חצר, אפיפיורים וחשמנים, ועוד ועוד.יותר מחמש מאות שנה עברו מאז נכתב "השבח לטיפשות", ואולם חִצי לעגה המושחזים של הטיפשות, אותה נואמת מחוננת שברא אראסמוס מרוטרדם, גדול ההומניסטים ברנסנס, רלוונטיים גם היום. דווקא יצירה קטנה זו שלו זכתה להצלחה חסרת תקדים עוד בחייו, ועוררה תגובות נזעמות ומעריצות כאחד. קודם למותו של אראסמוס ב-1536 נדפס "השבח לטיפשות" בכמעט ארבעים מהדורות בלטינית, ומאז ועד היום הוא עודנו זוכה לתרגומים חדשים לשפות רבות. כאחת הסַטירות המבריקות והנועזות שנכתבו בזמנה, מהווה "השבח לטיפשות" כתב אישום חמור נגד האוחזים במושכות השלטון ונגד אנשי הדת, ומשמש גם צוהר ומבוא למחשבתו של אראסמוס.