באסופת קטעים מבריקה זו, הכותבת הפנומנלית מרגרט אטווד משתפת את הקוראים בדעותיה השנונות, הקדחתניות והנבואיות על כל דבר, החל בתהייה אם סיפורה של שפחה הוא דיסטופיה, וכלה בהגדרה המדויקת של גרנולה. היא מכוונת את האינטלקט החריף וההומור החד שלה אל העולם — רכבת ההרים שאנחנו מצויים בה והביאה לקץ ההיסטוריה, למשבר כלכלי ואקלימי ולמגפה עולמית — ומעלה שאלות בוערות, כגון: למה אנשים ברחבי העולם מספרים סיפורים? כמה אפשר לתת מעצמך בלי להיעלם? כיצד אפשר לחיות על הפלנטה שלנו? מתי לתת עצות לצעירים? (תשובה: רק כשהם מבקשים). ובהחלט מספקת תשובות — שאין להן אח ורע — לתעלומות רבות ומגוונות של הקיום האנושי.