יורם קניוק מת... וחזר אחרי ארבעה חודשים כדי לספר איך היה.והיה מעניין; ספר שלם שהוא זרם תודעה אחד בין דמדומים והזיות ובין חזרה למציאות וחזרה להזיות וחוזר חלילה; בין עבר ובין הווה, מכאב למשככי כאבים... ואין כל הפרדה בין העכשיו לאז, והכל בעיניו של הכותב.קניוק לא עושה חשבון לאף אחד, לא לחיים ולא למתים. הוא נושא עמו זכרונות שהם ערש ההסטוריה הקרובה שלנו; כותב על אהבה ושנאה ובגידה : ".. שום בגידה לא יכולה להתקיים בלי שתהיה קודם אהבה, שום אהבה לא יכולה להתקיים בלי בגידה בחובה." הוא כותב על אהבת המקום ואהבת האנשים הקרו בים אליו – אשתו ובנותיו, ואחותו, ואביו ואמו; ועל בגידת הגוף; ועל המוות – שהוא שומקום, ולא כלום, ויש בו שלווה גדולה.ואחרי שחזר – אין לו יותר בקשות או דרישות מן החיים, כמעט...וטוב שחזר – לא רק משום שהוא מי שהוא, אלא טוב שחזר וכתב את הספר הנפלא הזה.(איריס גנור)